הרב מרדכי אלון לתקן את מכירת יוסף  
ט"ז כסלו התשס"ח | 26/11/2007
 
   

בס"ד




"נסעו מזה"

הדבר הראשון במעלתו בנס הגדול של קיומה של מדינת ישראל, הינו ההתרוממות של העם כולו למדרגה אחרת סביב המושג של הערבות הדדית. הערעור והסדקים שמתחילים לנבוע במושג זה של הערבות ההדדית, מפחידים אותי היום יותר מכל דבר אחר במציאות שלנו . אנחנו בשנה הרביעית למלחמה שנכפתה עלינו (שהאויבים השפלים שלנו קוראים לה "אינתיפאדת אל-אקצא", ובצדק, משום שהמלחמה הזאת מחייבת אותנו לברר האם יש לנו ירושלים בלב. המלחמה הזאת היא על השאלה: למי יש את ירושלים?); וכדאי לזכור שהמלחמה הזאת התחילה בעשרת ימי תשובה בקברו של יוסף הצדיק, בקברו של מי שחרט על ליבנו לכל ההיסטוריה את הקוד 'את אחי אנכי מבקש'.
כאשר יוסף מחפש את אחיו, הוא שומע מהאיש בשכם "נסעו מזה". רש"י מפרש שאין הכוונה שנסעו משכם; בעברית יש משמעות למלה "מזה", הכוונה היא שהם הסיעו עצמם מן האחווה, הסיעו את עצמם מהרעיון הזה של - "את אחי אנוכי מבקש", חבל לך על הזמן, הם אומרים, הרעיון הזה כבר לא עובר מסך.
ואתה עומד תמה: איך יכול להיות, הרי מדובר בשבטי ישורון - ראובן ושמעון, לוי ויהודה?!
אלא שהיו להם אינטרסים אחרים חשובים מאוד, באמת חשובים, חלקם היו שייכים אפילו לביטחון, וחלקם לכלכלה ולחוץ. אך למימוש האינטרסים האלה היה אח אחד שהפריע מאוד, חלם חלומות שלא הסתדרו עם השאיפות שלהם. כולם גדלו על האווירה הבסיסית של כל ישראל אחים, וכל ישראל ערבין, אבל הם החליטו שיש רגע שמבחינה פוליטית לא כל כך נורא אם לא נתעסק עם זה עכשיו.
"נסעו מזה"- אומר על כך הזוהר הקדוש: זה גימטריה 12=5+7. כשמסיעים את עצמם מן האחווה - אין יותר 12 שבטים, אין יותר יחד, אין גם שום טעם לכל אותם דברים אחרים שעליהם לוחמים אחר כך ראובן שמעון לוי או יהודה, כי בעצם היסוד הרוחני נשמט.

נתבונן בדברי יוסף הצדיק לפני שהוא מסיים את חייו:
יוסף אומר לאחיו "אנוכי מת, ואלוקים פקוד יפקוד אתכם". 'נצח ישראל לא ישקר' לא אם תמכרו אותי, ולא אם אני מת, ולא אם אתם מתים, עם ישראל עמד ויעמוד במצבים קשים מאוד. אולם אם עם ישראל מאבד לפעמים את כוח העמידה- זה בגלל ש'נוסעים מזה'.
לכן יוסף ממשיך ומשביע את בני ישראל:
"וישבע יוסף את בני ישראל..." -לא רק את אחיו להם הוא אמר את הדברים הקודמים, אלא השבועה היא לכל בני ישראל,כולנו מושבעים ועומדים! לא רק מהר סיני, אלא עוד הרבה לפני הר סיני, זוהי השבועה הראשונה שבני ישראל מושבעים עליה- "...פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותיי מזה". דברי יוסף המשביע את בני ישראל מסתיימים ב'זה'. ה'זה' ההוא שנסעתם ממנו אז; אם אינכם מקבלים עליו עכשיו את האחריות - לא תחזיקו מעמד בארץ של אברהם יצחק ויעקב אפילו יום אחד! אם תרגישו שמשהו מתמוטט תבינו שהבעיה נמצאת ב'זה'.

משה רבינו הולך לחפש את עצמות יוסף בתחילת פרשת בשלח. עם ישראל יוצא ממצרים, כל כך הרבה שנים עברו מאז שיוסף מת, כל העולם כבר השתנה, כל כך הרבה מהדורות חדשות כבר חלפו, מה זה בכלל חשוב - עצמות יוסף?? אולם למרות זאת יש דבר אחד שמטריד את משה רבנו ביציאת מצרים:
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים... ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף". ומה עושה משה כאשר צריך לצאת ממצרים? דבר אחד בלבד – "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", ולמה ? כי "השבע השביע את בני ישראל לאמור פקוד יפקוד אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם". ומכאן 40 שנה הולך משה עם ישראל עם ארון הברית ועם עצמות יוסף. כי הוא לא יכול להתקיים בלי ארון הברית, והוא לא יכול להתקיים בלי עצמות יוסף.

אם משהו חושב בטעות כי ה- "Happy end" של סוף סיפור יוסף אחרי 22 שנה במצרים, הוא במחילה גמורה שמחל יוסף לאחיו, ומאז האהבה והאחווה והשלום והרעות שררו מעל פני השטח ומתחת לפני השטח, הוא לא מבין מה זה תולדות ישראל ומה זה נצח ישראל. על האחים ועל בני ישראל נשארה החובה והאחריות שלעולם לא תיגמר: אתם מכרתם את אחיכם - אתם תחזירו אותו לשכם !!!
אין יציאת מצרים, אין כניסה לארץ, אין יכולת עמידה בארץ, אין שום דבר בארץ אם לא מגיעים עצמות יוסף עם ארון הברית.

כוח העמידה – תלוי בקיום שתי שבועות היסוד של עם ישראל

עם ישראל מגיע לארץ ועובר את הירדן ומיד מגיע להר גריזים והר עיבל, ושם הוא צריך לעשות שני דברים מייד:
האחד-להחזיר את יוסף אל הבור, והשני-לקרוא את דברי התורה של ארון הברית. אין תורה - אם לא מחזירים את יוסף לבור, ואין עמידה בארץ שניה אחת- אם לא מחזירים את עצמות יוסף לבור. את זה משביעים לא רק את האחים, אלא את זה משביעים את בני ישראל לאמור. כל יהודי עומד ומושבע שתי שבועות מן התורה:
הוא עומד ומושבע מהר סיני על ארון הברית, והוא עומד ומושבע על עצמות יוסף.
אלה שתי שבועות שיהודי נולד איתם, ואם הוא מאבד אותם –
הוא מתאבד, הוא אינו קיים, הוא לא יכול להמשיך להיות לעם.
מלחמת ראש השנה התחילה בערעור מושג הערבות בקבר יוסף עם הפקרת החייל הדרוזי מדחת יוסוף. אני עצמי לא יכולתי לשאת זאת, לא יכולתי במצב זה, להיכנס ליום הכיפורים באותה שנה. לקחנו אז אוטובוס עם תלמידים ונסענו לבית ג'אן לנחם את משפחתו של מדחת יוסוף.
אני לא הרגשתי שאני יכול בכלל להיכנס לכל נדרי, התביישתי להיות ישראלי באותו שבוע. התירוץ שוהה עד היום בחקירות. הבעיה הגדולה היא - ש סמכנו על הגויים בשיקול הדעת!
הם שהתחייבו לנו שהם יוציאו אותו משם(את מדחת יוסוף);
והם שהתחייבו לנו שהם לא יראו את המסמכים (שיראל שלחה להם בעניין פולארד)!
מי שלא מבין את החיבור הזה, בין מה שקרה בעשרת ימי תשובה באיבוד הערבות ההדדית , למה שקורה היום כל שעה, לא מבין על מה אנחנו מדברים. יומיים אח"כ חטפו לנו שלושה חיילים ורה"מ הכריז אולטימטום לפני העולם כולו: אם הם לא חוזרים הביתה תוך ארבעים ושמונה שעות - אנו יוצאים להלחם, כי יש כלל בסיסי שלא יכול להיות שנפקיר אח! אולם הפקרנו אח ועוד אח ועוד אח, בין כסה לעשור באותה שנה. כשמאבדים את הכוח הזה של עצמות יוסף - מחלישים את כל כח העמידה. מי שמפקיר חייל שהוא שלח בקבר של "את אחי אנוכי מבקש" - עלול להפקיר גם את גילה וירושלים.
אני יודע שאני אומר דברים קשים, אולם אין בהם מיליגרם של נימא פוליטית. הם תורה נטוֹ. זה הקושי הכי גדול שאנו נמצאים בו היום. כשאני שומע את מצבו הקשה של אחינו יהונתן –אני בוש ונכלם. זאת חרפה. אנו יותר מידי חלשים בעיני עצמנו. אנחנו צריכים להבין שיש לנו כוח, ואנחנו צריכים לדעת לעבור למעשים עם הכוח הזה.

הכח והאחריות של המחאה המוסרית

הגמרא בשבת (נד:) מדברת על אחריות הזקנים לעומת השרים, כפי שמופיע בתוכחת הנביא ישעיהו לפני החורבן: "ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו..." ( ישעיהו ג').
השרים חטאו - ולא הזקנים. ולכן שואלת הגמרא: אם שרים חטאו, זקנים מה חטאו (רש"י: זקנים אלו סנהדרין) ?
עונה הגמ': אלא אימא - ה' במשפט יבוא על זקנים שלא מיחו בשרים. מי שרוצה להבין את פרק א' של ישעיהו צריך להגיע לפרק ג' בישעיהו, ולדעת שאפשר להגיע למצב כזה של שחיתות מוסרית כפי שמתואר בפרק א', מפני שאנחנו לא מבינים מה כוחה של מחאה מוסרית.
לזקנים אין כוח של מחאה פיזית, פוליטית ותקציבית, לזקנים יש כוח של מחאה מוסרית! הויתור על כוח המחאה המוסרית, עלול ליצור את הדברים הקשים ביותר. על זה אומרת הגמ' מייד במקום (שבת נד:): כל מי שיכול למחות באנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו; כל מי שיכול למחות באנשי עירו ולא מיחה - נתפס על אנשי עירו; כל מי שיכול למחות בכל העולם (אומר רש"י - בכלל ישראל) ולא מיחה - נתפס על כל העולם כולו.
18 שנים יושב יהודי בכלא , ושבע מהם- בצינוק בלי לראות אור יום, וכל חטאו -שהיה חייל שלנו, שעשה הכל להצלת מדינת ישראל .
אנחנו בונים בניינים ומגדלים וקניונים, אבל 'נסענו מזה'.
לא נלחמנו להחזיר את החטופים, להציל את מדחת יוסוף - כי סמכנו על הגויים, לא הצלנו את יהונתן פולארד - כי סמכנו על הגויים.
אז מה זה ערבות ישראלית? זה יחסי חוץ?! יחסי ציבור?! זה סיכומים?! זה פוליטיקה?!
עם שרוצה להיכנס לארץ, צריך לעבור ארבעים שנה קורס, ולראות את עצמות יוסף הולכים בראש ואת משה רבנו מוביל אותם. כי אם הוא ישכח את זה לשניה אחת - לא יהיה לו יכולת עמידה בארץ המובטחת שהוא נכנס אליה, והוא עלול להתמוטט.

קבלת הערבות- עם הכניסה לארץ

יש פסוק שמופיע לקראת סוף פרק כ"ט בפרשת ניצבים, אחרי שמתוארת כל המציאות הקשה של - "פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה"; של הדור האחרון שצריך שהשירה הזאת תהיה לפניו לעד כדי שלא ישכח את התורה, מתואר איך יראו הגויים גלות, שבר, והם ישאלו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? הם יאמרו - "על אשר עזבו את ברית ה' אלוקי אבותם, אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים", על זה - "ויחר ה' בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה וקצף גדול וישלחם אל ארץ אחרת כיום הזה".
סיום קשה, אבל הפסוק הזה מסתיים בסיום אחר לא מובן: "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם ,לעשות את כל דברי התורה הזאת". מה כתוב פה? איך זה קשור למה שנאמר קודם?
מעל "לנו ולבננו" יש נקודות בספר התורה, ורש"י מסביר- לפני שעברו את הירדן ואחרי שעברו את הירדן. יש הבדל ברמת חובת הערבות ההדדית שבין עם ישראל קודם מעבר הירדן ולאחריו. איך זה קשור?
אחרי הדברים שפתחנו הכל ברור. "כיוון שעברו את הירדן" אומר רש"י "הרי ישראל ערבים זה בזה". לכן מיד שעוברים את הירדן, כל ישראל כשלו בעי - כי הם ערבים על מה שעשה עכן ביריחו. זה נשמע דברים מאוד גבוהים, אבל זוהי משמעות הכניסה לארץ ישראל.*
בזה פתחתי בהתחלה, ואת זה אני רוצה להסביר עכשיו. לעניות דעתי, הקמתה של מדינת ישראל אמרה לפני כל דבר אחר, את המשפט הבא: 'עם ישראל ערב לאחיו באשר הם!' זה היה המסר, זה היה הקוד המוסרי הערכי שאין לו אח ורע בשום אומה בעולם, זאת מהפכת עולם!
בא"י קמה מדינה שקיבלה על עצמה שאם יהודי באנטבה נמצא בצרה, היא מוציאה מיליון חיילים להציל אותו. בא"י קמה מדינה שקיבלה על עצמה, שמה שקובע את האזרחות בה, הוא לא האם נולדת פה, אלא האם אתה שייך לאברהם, ליצחק וליעקב, זהו חוק השבות. כך הייתה ההחלטה של כל היהודים. והנגזרות המוסריות מהחלטה זאת, אמרו מסקנות הלכתיות חשובות מאוד, שאף אחד לא הגדיר אותם בצורה הלכתית כשהוא קבע במטכ"ל שמסכנים חיילים כדי להציל פצוע.

לא תעמוד על דם רעך- בגלות ובארץ ישראל

יש תשובה מרתקת של ה"ציץ אליעזר". הוא דן במושג "לא תעמוד על דם רעך" ומבחין בין מציאות פרטית למציאות של מלחמה.במציאות הפרטית יש סייגים: אם אני רופא ואני אמור להציל חיים של חולה מדבק, ואין לי דרך להצילו בלי לסכן את עצמי , אינני חייב להצילו כי לא דוחים נפש מפני נפש. האם אני צריך להציל את חייו בספק פקוח נפש? גם על כך יש תשובות מרתקות, אלה דילמות הלכתיות מוסריות ראשונות במעלה, ויש בזה אינסוף שאלות.
הרב וולדנברג כותב ב"ציץ אליעזר" [ חלק יב ,סימן נז, ד"ה (ד) ואני] שכל זה לא שייך למלחמה. במלחמה כדי להציל חייל, ודאי שצריך להיכנס לסכנה. במלחמה אני לא הולך להציל רק חולה פרטי, אלא במלחמה זה עם ישראל שוכב בשטח, נציגו של עם ישראל שוכב בשטח. אם אני לא הולך להציל אותו- אני עלול לאבד את החוסן המוסרי שלי, ולא יהיה לי את הכוח להמשיך להלחם! הציץ אליעזר דן שם באריכות על כניסה לספק סכנה כדי להציל גופה של מת, בגלל אותה בעיה בחוסן המוסרי.* *
אני יכול לומר לכם, שכאשר המטכ"ל ישב בתש"ח והחליט את ההחלטה הזאת, שמסתכנים בשביל פצוע במלחמה, חלק מחברי המטכ"ל לא ידעו את התשובה של ה"ציץ אליעזר" בעל פה, אבל כולם הגיעו לאותה תשובה, הכל היה ברור. עלינו להבין שזה היה נס גדול מאד!
יוצא עם מאלפיים שנה של הלכה פרטית של "לא תעמוד על דם רעך", ותוך שניה הוא מבין שהוא עבר להלכה כללית ש"לא תעמוד על דם רעך". זו הלכה שונה. כשהיית רופא פרטי, ושם היה חולה פרטי, הייתה זאת ערבות במובן של עזרה פרטית. אולם עכשיו מגיעים לערבות אחרת, עכשיו כלל ישראל ערב על כלל ישראל!
אף פיגוע מהפיגועים הרבים שעברנו - לא היו כנגד יהודים ספציפיים, אלא כנגד כל עם ישראל!
ה-"לא תעמוד על דם רעך" - הוא שונה, הדין שונה, והגדרת הערבות שונה.
במדינת ישראל עלתה הערבות לדרגה אחרת לגמרי!
....................................................................................................................... * אומר על כך ריש לקיש בירושלמי (מסכת סוטה פרק ז /ה"ה) :
"בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות. אמר להן יהושע - אם אין אתם מקבלין עליכם את הנסתרות, המים באין ושוטפין אתכם. אמר רבי סימון בר זבדא: ויאות תדע לך שהוא כן ,שהרי עכן חטא ורובה של סנהדרין נפלה."
** הרחבה בעניין,בשו"ת "באהלה של תורה"-לרב יעקב אריאל(הלכות א"י סימן י"ט- "סיכון עצמי לשם הצלת אחרים במלחמה".)
לכן כאשר עוברים את הירדן - דבר ראשון - הולכים להר גריזים והר עיבל ,שישים ק"מ הליכה, [מהלך 5 ימים לפי חז"ל-אולם בפועל נעשה ביום אחד], ומחזירים את יוסף לבור, כי אנחנו מושבעים ועומדים!
עד שלא נפסיק "לנסוע מזה", עד שלא נחזור ל'זה', אין לנו מה לחזור אל הירדן ולהמשיך קדימה! לכן נוסעים להר גריזים והר עיבל, ואחר כך עושים פרסה, ושוב מתחילים בירדן.

המסר:לקחת אחריות

אחרי האש והתופת והגיהינום של הדורות האחרונים, הרי שלחזור לא"י, לקחת אחריות של ערבות הדדית - זה היה המסר הראשון הבסיסי, הלוז המוסרי שעליו עומדת כל האומה כולה.
זה היה הלוז היחידי שהיה ברור שעליו אנחנו לא מבקשים אישור, לא ממזכ"ל האו"ם ולא מנשיא ארה"ב. יש לוז בסיסי שעליו רק אנחנו מקבלים אחריות.
כמה שנים אנו שומעים את הביטוי הנוראי - "הם נושאים באחריות על מה שקורה", איזו אומללות מוסרית זו!
עם שלם מצפה כיום לאיזו שהיא בשורה.
המלחמה הזאת - היא הזמן שבו אנחנו מסוגלים וחייבים להתעורר ולמלא את התפקיד הציבורי של הערבות, אנחנו צריכים לזעוק את הזעקה לשחרורו של יהונתן אחינו מהכלא.
אני אומר זאת בצורה חריפה יותר:
אי הזעקה לשחרורו של יהונתן מהכלא, היא ההסבר למה שקורה לנו.
כדי לנצח במלחמה הזאת, אנחנו צריכים לחזק את הזהות, את הידיעה 'מה אנחנו'.
כשאנו עוסקים בבעיית ההסברה הישראלית בעולם, זו טעות. אין לנו בעיה בהסברה, יש בעיה בהבנה שלנו את עצמנו.
גם אני לא יכול להסביר דברים מגומגמים. איך אפשר להסביר פרט פה פרט שם, בלי להבין את השורש של כל הפרטים. העיסוק שלנו בסוגיה הזאת של יהונתן פולארד - היא אולי פתח של תיקון למצב הנוראי הזה, בו הפקרנו אח בכלא, וסמכנו על מה ש'האמריקאים הבטיחו'.
זה מזכיר לנו את ההתחמקות מהשאלת הקב"ה- "אי הבל אחיך"; ושם מתחילה הגלות מגן עדן. אי הבל אחיך?-והתשובה: לא ידעתי, השומר אחי אנוכי!?
שמתם לב מה קין ענה? - הוא לא אמר לו שהוא לא אחראי, הוא רק אמר שהאחריות מוטלת על מישהו אחר. חז"ל אומרים: "השומר אחי אנוכי" מי שאמר "אנוכי ה' אלוקיך" - שייקח את האחריות, אבל אני - לא ידעתי.
הבשורה של ההתגייסות למען שחרורו של יהונתן פולארד היא לא רק בשורה ספציפית, אלא זאת הבשורה של חיבור הלבבות. זאת בשורה כלפי עולם שלם, אך בראש ובראשונה כלפינו. אם נצא באמירה הברורה הזאת - אחינו אתה, זאת אומרת שיש לנו אבא אחד ואמא אחת.
אין מסר חינוכי חשוב יותר, אוהב יותר ומחזק יותר ברגעים כאלה בעם ישראל ובמדינת ישראל.
אמנם המרחק מאחינו יהונתן מתסכל, אבל אם נסתכל על העוצמה שאנו יכולים ליצור, הרי שנחזור ונתעשת בעוז ובענווה ביחד, באהבת ישראל גדולה ונפסיק לומר - לא ידעתי!

זה המקום לברך ולשבח את האנשים היקרים שעוסקים במלאכת הקודש הזאת יום יום, שנה שנה. אם נדע לחזור אל ה'זה' נדע לחזור לזיכרוננו, נדע לחזור לשורשינו. עם שיודע את שורשיו, ידע גם את עתידו.

נזכה בעז"ה לראות את יהונתן איתנו במהרה בימינו, ויחד איתו את האחים שלנו, את כל החיילים השבויים שלנו ביחד איתנו, ונזכה אז ורק אז, לראות "עין בעין בשוב ה' ציון" במהרה בימינו. אמן.

[נערך בעיבוד חופשי ,ע"פ שיעורו של הרב מרדכי אלון , שניתן באחד מכנסי ההתעוררות הראשונים למען שחרור יהונתן פולארד].